מאכלות רעים - הרמב"ם

הרמב"ם - משנה תורה - ספר המדע - הלכות דעות

יש מאכלות שהן רעים ביותר עד מאוד, וראוי לאדם שלא לאוכלן לעולם--כגון הדגים הגדולים המלוחים הישנים, והגבינה המלוחה הישנה, והכמהין והפטריות, והבשר המליח הישן, ויין מגיתו, ותבשיל ששהה עד שנדף ריחו, וכל מאכל שריחו רע או מר ביותר: הרי אלו לגוף, כמו סם המוות.

ויש מאכלות שהן רעים, אבל אינם כמו הראשונות לרוע; לפיכך ראוי לאדם שלא לאכול מהן אלא מעט ואחר ימים הרבה, ולא ירגיל עצמו להיות מזונו מהם או לאוכלם עם מזונו תמיד--כגון דגים גדולים, וגבינה וחלב ששהה אחר שנחלב ארבע ועשרים שעות, ובשר שוורים גדולים ותיישים גדולים, והפול, והעדשים, והספיר, ולחם שעורים, ולחם מצות, והכרוב, והחציר, והבצלים, והשומים, והחרדל, והצנון: כל אלו מאכלות רעים הן

הערה:
המאכלות הרעים כגון שום, בצל, כרוב ... - כוונת הרמב"ם שאין להרבות בהם. אולם כאשר הם מבושלים טוב, אפשר להרבות בהם.

ששה דברים מרפאין את החולה מחליו ורפואתן רפואה

מסכת עבודה זרה דף כט עמוד א

תנו רבנן, ששה דברים מרפאין את החולה מחליו ורפואתן רפואה, ואלו הן:

כרוב

ותרדין

ומי סיסין יבישה (בבונג)

וקיבת (של בהמה)

והרת (רחם של בהמה)

ויותרת הכבד

ויש אומרים אף דגים קטנים ולא עוד אלא שדגים קטנים מפרין ומרבין כל גופו של אדם
.

עשרה דברים מחזירין את החולה לחליו, וחליו קשה, אלו הן:

האוכל בשר שור

שומן בשר צלי

בשר ציפורים

וביצה צלויה

ושחלים

ותגלחת

ומרחץ

וגבינה

וכבד

ויש אומרים אף אגוזים

ויש אומרים אף קשואין – תנא דבי רבי ישמעאל למה נקרא שמן קשואין, מפני שהן קשין לכל גופו של אדם כחרבות.